<h1>סמ"ק מצוריך סימן רע"ז</h1>
<h2>דף ק.</h2>
לעשות קידוש בשבת ערבית כדכתיב (שמות כ') זכור ושמור את יום השבת לקדשו זכריהו על היין, ותניא (דף ק"ו) אין לי אלא בלילה ביום מניין תלמוד לומר זכור את יום ואין רוצה לומר שיעשה קידוש הגדול אלא בורא פרי הגפן, ואין מקדשין אלא על היין. ומסקינן בפרק ערבי פסחים מי שהיה אוכל בערב שבת וקדש עליו היום והוא בתוך הסעודה פורס מפה ומקדשא) וגומר סעודתו ואחר כך מברך ברכת המזוןב) ואם גמר סעודתו עם הכנסת שבת מברך ברכת המזון תחילה על כוס אחד ואחר כך מקדש על כוס השני, וכשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה ופורס מפה ומבדיל. א) ואינו מברך בורא פרי הגפן בקידוש כיון שברך כבר בתוך הסעודה וכן אינו מברך ברכת המוציא, וכן הדין בסעודת פורים שחל להיות בערב שבת אין צריך להפסיק אלא בפריסת מפה בלבד ולאחר שגמר סעודתו יזכור על הניסים בברכת המזון ומתפללין ערבית ואחר כך עושין קידוש כיון שהתחיל סעודתו מבעוד יום, עכ"ל התו'. ובשם ר"י מקורביל פורים שחל להיות בערב שבת אוכלין סעודת פורים מבעוד יום ואחר כך [מברכין] ברכת המזון ומתפללין ערבית ואחר כך עושין קידוש ומיהו מי שלא ירצה לא יברך [בין] שתי הסעודות אלא באמצע הסעודה יפרוס מפה ומקדש, עכ"ל תוס'. ב) אמנם להתחיל מט' שעות ומחצה ולמעלה אסור, לשון תו'.
<h2>דף קא.</h2>
ופסקו הגאונים (טוא"ח סי' רע"ג) הלכה כשמואל דאמר אין קידוש אלא במקום סעודה וכן סוברין רב הונא ורבא הלכה למעשה הילכך לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר אבל אם קידש בזוית זו אוכל בזוית שניה, ואמר התם אם כן למה מקדשין בבית הכנסת להוציא אורחים ידי חובתן אם אוכלין שם פי' אע"ג דאמרינן (מגילה דף כ"ח) אין אוכלין בבית כנסת מכל מקום סעודת מצוה מותרת. ואומר רבינו ניסים גאון דאם קדש אדם במקום אחד על מנת לאכול במקום אחר דזה הוי קידוש במקום סעודהא) ואותן בני אדם שהולכין לעשות קידוש לאלמנות בביתם וחוזרים לאכול בביתם דאלמנות יוצאות והם אינן יוצאים ולכך נהגו שלא לשתות בבית האלמנות אע"ג דשיטת ההלכה מוכחת שהיו רגילין לשתות בבית הכנסת מכוס של קידוש אע"ג שאין יוצאין בו מכל מקום נכון להחמירב) ואם מקדש אדם בביתו ויש לו שכן ששמע קידוש שלו ויש לו שולחן ערוך בביתו ושמע קידוש חבירו על שולחן שלו יצא היכא דנתכון השומע והמשמיע דהוי קידוש במקום סעודה. א) אך קשה מההיא דאמר אפילו כי הוינן בי מר וכו' ושמא רוצה לומר הכל בבית אחד כמו מבית לעליה או לחדר דאילו מזוית לזוית בלא חילוק מחיצות אפילו על מנת לא בעי כדפי' בפנים, וצ"ע בס"ג (מצות עשה סי' כ"ט). הנוטל ידיו יקדיש ויאכל באותה נטילה דלא הוי היסח הדעת אבל הבדלה שאינה רגילה להיות על השולחן הוי איפכא דהנוטל ידיו לא יבדיל לאכול באותה נטילת ידים אלא צריך נטילה אחריתי. אבל בפסח שיש הפסק בבתים אין לו לבעל ליטול ידיו קודם קידוש משום דצריך ליטול ידיו קודם הנוטל ונמצאת ברכה ראשונה לבטלה אבל כל בני הבית רשאין ליטול ידיהם קודם קידוש דלדידהו לא הוי היסח הדעת ולא יצטרכו ליטול ידיהם שנית, עכ"ל תו' (עיין תוס' דף ק"ו ד"ה מקדש אריפתא). וכשהוא מבדיל במוצאי שבת ממוצאי יום טוב על השולחן היה מכסה הפת. — הגה"ה, ומיהו אין רגילות לעשות כן, עכ"ה. — ויכול אדם לשתות מים אחר ו' שעות בע"ש. ואומר כי יש במדרש כשאדם יושב על שולחנו ומקדש בא מלאך אחד ואומר לו סר עונך וחטאתך תכופר ופירש הטעם מהו וסר עוניך מעליך על קידוש היין כי קיימא לן כל היודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו עובר בלא יגיד ונשא עונו כ"ש וכ"ש שיש לו להעיד על הב"ה שברא העולם בו' ימים ושבת בשביעי וזהו בקידוש ואם אינו מקדש עובר בלא יגיד וכאשר הוא מקדש אז הוא נסתר מאותו עון לפיכך אומר המלאך וסר עונך מעליך וחטאתך תכופר. וכן היה רגיל ליטול קידוש וכן לעולם בשבת ויום טוב בבקר נוטל ידיו אחר בפה"ג דסבירא ליה מזיגת אחר כוס מפסיק כדאיתא בברכות (דף נ"א) מוזגין את הכוס ואחר נוטל את הידים, עכ"ה. ומיהו בערב פסח מוכיח דלא צריך גבי ההוא דקאמר זימנין דחביבא ליה ריפתא ומברך אריפתא, עכ"ה תשב"ץ (סימן ט"ו וסימן כ"ו). ב) ולעשות להם ברכת המוציא פשיטא דאסור דהיינו ברכת הלחם דאמרינן לא יפרוס לאורחים אלא אם כן אוכל עמהם וכמו כן אדם העושה תענית חלום בשבת לא יעשה ברכה לביתו כיון דליכא אלא בב"ה שמא הוי כמו ברכת היין דאינו יכול להוציא אחרים כמו שאינו מוציא עצמו דהוי כמו ברכת המוציא, עכ"ל תו'.
<h2>דף קז.</h2>
ומי שלא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד מקדש והולך כל היום כולו ומי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך עד יום רביעי. ומסקינן התם דאסור לטעום כלום קודם הבדלה אבל לשתות מים מותר ואין חילוק בין הלילה למחרתו. ואע"פ שהבדיל בתפילה צריך להבדיל על הכוס, ואין מבדילין על השכר אלא אם כן הוא (שכר) [חמר] מדינהא) ואם אין לו יין סומך על הבדלת תפילה, והמבדיל על היין הויין ליה בנים הראויין להוראה. פסקינן התם טעם מקדש טעם מבדיל ועוד תניא המקדש אם טעם מלא לוגמא יצאב) ואמרינן שם (ברכות דף כ"ז) אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת ומקדש על הכוס מבעוד יום אע"פ שלא נכנס שבת לפי שמאותה שעה נאסר במלאכהג). א) וששאלת על שכר שבמקומך פעמים שאין שם יין באותו מקום ובאותו מלכות אם הוא חמר מדינה הא לא קאמר חמר עיר אלא חמר מדינה כגון במדינה אשקובילא שאין יין באותה מדינה ובאותה מלכות אבל הכא שכל המלכות מלא יין וגם בעירך יש יין כל השנה ואם בסוף נחסר לכם הא חמר כל סביבותיו, ל' תשב"ץ (דיני ברכות סי' ש"א). ב) ותשב"ץ שתה לפניו יין בבין השמשות ולא מיחה בידו, (דיני ליל שבת סי' ט"ז). הגה"ה, מיהו זה ודאי אסור היכי דמי אי בבין השמשות דע"ש קודם קידוש אסור ואי של מוצאי שבת אסור לשתות יין עד שיבדיל ואי בין מנחה למעריב אע"פ שנהגו לשתות מים אדם שאין לו קרובים שמתו באותה שנה מכל מקום יין אסור לעולם בבין השמשות כיון שהוא ספק לילה של מוצאי שבת אסור לשתות יין קודם הבדלה, ע"כ הגה"ה, ל' תשב"ץ (שם הערה ו'). [ויש להזהר שלא לאכול בין מנחה למעריב כדאיתא במדרש (עיין דף ק"ה וברבנו בחיי פרשת יתרו) כל האוכל במנחה בשבת כאילו גוזל לקרוביו מתים כשהם חוזרים לדינם שמוליכין אותן באותה שעה דרך גן עדן ומשקין אותן מן המעיין שיש שם והאוכל ושותה אין משקין קרוביו מן המעיין והא דאמר כל השותה וכו' היינו דווקא קרוביו שהוא מתאבל עליהם ודווקא י"ב חדש ותו לא והעולם נוהגין לעולם אף לאחר י"ב חדש, עכ"ל תו'. ג) והא דאמר בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ג) ובלבד שלא יקדים ולא יאחר התם מיירי כשאינו מקבל עליו שבת מיד אבל הכא מיירי שיהיה מקבל עליו שבת מיד ולכך לא הוי הקדמה וטעמא משום דסבירא ליה כר' יהודה לעניין תפילת הערב שהיא שעה ורביע קודם הלילה וכן הא דאמר דקאמר רב נחמן אמר שמואל (ברכות כ"ז) מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס היינו משום דסבירא ליה כר' יהודה מיהו אע"ג דסבירא ליה כר' יהודה לעניין תפילת הערב אעפ"כ אסור לעשות מלאכה במוצאי שבת מיד לאחר פלג המנחה וכן לעניין תוספת שבת וימים טובים ויום הכיפורים דקיימא לן שהוא מן התורה לא שיעור גדול כל כך והא דצלי של מוצאי שבת בשבת כו' יש לומר דמיירי שיש לו צורך מצוה לעשות למוצאי שבת כגון ללכת לימול תינוק ולא יהיה לו יין להבדלה אם לא יקדים אבל בחנם לא ופשיטא שלא היו ממהרים להבדיל ולהתפלל במוצאי שבת וגם במלאכה ודאי אסור עם חשיכה דודאי צריך להוסיף מחול על הקודש דאורייתא, עכ"ל התוספות בפרק תפילת השחר (דף כ"ז ע"ב ד"ה דרב צלי).
ואמרינן בפרק המוכר פירות (ב"ב דף צ"ז) דאין מקדש אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח ויש שהיו רוצים להוכיח מכאן דאין מקדשין ביין מבושל וכן אם יש דבש מעורב בוא) וטעות הוא בידם דלאו כללא הוא שהרי אמרו חכמים סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום אע"פ שאינו ראוי לנסך אלמא לא ממעט אלא מי שאין מנסכין אותו מחמת גריעותו מחמת מיאוס כגון מגולה והכי אמרינן בד' כוסות של פסח דיוצאין ביין מבושל אע"פ שבכוס אחד אומר עליו קידוש היום אך אין מקדשין על השכר ואפילו הוא חמר מדינהב), ועל הפת פסק רשב"ם (פסחים דף ק"ו ד"ה מקדש אריפתא) דמקדשיןג) ונהגו העם כמותו ור"ת אוסר (שם). יין שריחו חומץ וטעמו יין מקדשין עליו כר' יוחנן דרבא סובר כמותו פרק בתרא דע"ז (דף ס"ו עיין תו' ד"ה רבא), ואומר זמן בכל לילי ימים טוביםד) חוץ משביעי של פסח והילכתא ברכה ואחר כך זמן. א) פעם אחת בליל שבת עשה מו' הקדוש ז"ל קידוש על תמד וכשנגמר הקידוש הבין שהיה תמד ולקח מיין טוב וברך בפ"ה ושתה מאותו וכולכו, עכ"ל. ב) וכן יש אומרים שאין מברכין בו בפ"ה ולא היא דאשתני לעילויא כדמשמע פרק יש תרומות (תרומות פי"א ה"ב), בהרי"ל. ג) ואומר במקום בורא פרי הגפן ברכת המוציא וגומר קידוש ואומר מהר"ם דטוב לקדש על הפת יותר מעל השכר אע"ג דהוי חמר מדינה כן עשה כשהלך בברבנ"ט. ד) ואפילו יום טוב שני של ראש השנה, וכן פירש רש"י בתשובה.
